Background Image
Table of Contents Table of Contents
Next Page  4 / 378 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 4 / 378 Previous Page
Page Background

Together we are them

כמה קרוב זה לא קרוב מדיי

בטקס הניצחון של אובמה, שנערך בספטמבר 9002 על מדרגות הלינקולן

Together

ממוריאל, בחר הנשיא הנבחר להשתמש במסר החברתי:

— משפט כללי ופתוח לפרשנויות, שפורסם לראשונה בשיר

We are One

, של גיא צ׳יימברס, דלתא גודרם

Together We are One

משנות ה-08 —

ובריאן מק פיידן. אובמה התכוון כנראה לכך שכאשר קבוצה מתאחדת

one

ומיהו ה-

we

היא מצליחה להשיג את המטרה. אולם, השאלה מי זה ה-

נתונה לפרשנויות. ואכן, המשפט המופשט הזה זכה במהלך השנים

לגרסאות שונות — להקות בלוז שהטיפו לביטול האפליה בין שחורים

ללבנים; קהילת ההומואים שמטיפה לביטול ההבדל בין גברים ונשים;

; ארגונים אקולוגיים

one

בושם משותף לגברים ונשים תחת הכותרת

המדגישים את אחריותנו המשותפת לכדור, וסתם תימהונים רוחניים

החולמים על מפגשי גלקסיות מתוך אמונה שצריך למצוא דרך להתאחד

עם שכנינו בגלקסיות אחרות.

טרנד ה״ביחד״ — שנינו מאותו הכפר, מאותה קבוצה, בעלי אותו צבע

עור — תפס בשנים האחרונות תאוצה משמעותית באמצעות פונקציית

השיתוף, השולטת במרחבי האינטרנט ללא מצרים. באמצעותה המשפט

התמים הזה הפך לטרנד ויראלי, שמשמעותו העיקרית היא טשטוש

ההבדלים בין מיליארדי המשתמשים.

התופעה שהתפשטה במהירות המחשבה מבוססת על צבירת זהויות

אמתיות או בדויות — תוך שהיא מערערת באופן גורף את עקרון הפרטיות —

שבצדו האחד מוצב ה"אני" ובצדו האחר — ה"אחר".

) — כך הגדיר זאת מרטין בובר,

Ich und du

"איך אונד דו" (בגרמנית

שהשתמש בהבדל בין בני אדם לביסוס התאוריה הידועה שלו משנת

3291. הנחת היסוד של בובר הייתה שהגדרת ה"אני" נובעת מיחסו

ל"אחר", ועל כן הם בלתי ניתנים להפרדה.

בובר לא נשאר כמובן לבד בשדה (המחקר), והגדרת המרחב האישי

הפכה במהלך השנים לאחד הנושאים הנחקרים ביותר בסוציולוגיה.

הטענה השלטת הייתה שהמרחב האישי משתנה בהתאם לסיטואציה

ובהתאם לסוגי הקרבה הנהוגים בכל חברה. כך למשל — המרחב האישי

הנחשב כסביר תוך עמידה בתור למשחק כדורגל שונה בתכלית מהמרחק

הנהוג תוך עמידה בתור לכספומט.

,

UCL

יתרה מכך, מחקר שנערך לאחרונה ביוניברסיטי קולג׳ לונדון —

, מגיע למסקנה שהמרחב

Gian Domenico Iannetti

בניהולו של ד״ר

האישי נקבע על ידי מנגנוני ההגנה המוחיים של היחיד, בתגובה לפלישה

אקראית או מכוונת של האחר. כלומר — לא רק שהמרחב האישי אינו

קבוע אלא שהוא משתנה בהתאם למבנה הפסיכולוגי של כל אדם ואדם.

כמדיום האחראי על הסדרת האינטראקציות במרחב, האדריכלות היא זו

שיוצרת את היחס בין ה"אני" ל"אחר" — כלומר, בין הפרטי לציבורי. היחס

הזה נקבע באמצעות חלוקת המרחב בהתאם להייררכיה החברתית

היוצרת אותה, סידור שבקוטב האחד שלו מצוי שיא הפרטי (היחסי),

ובקוטב השני — שיא הציבורי (היחסי).

השימוש במונח יחסי לא בא אלא להדגיש שהפרטי לעולם אינו פרטי

מוחלט, והציבורי לעולם אינו ציבורי מוחלט. כך, למשל, השטח הציבורי

ביותר בבית פרטי הוא הסלון, בעוד השטח הפרטי ביותר הוא (בדרך כלל)

חדר השינה של ההורים. זאת כאשר שניהם נמצאים עדיין בתחום הפרטי,

המוקצה מתוך המרחב הציבורי.

ועוד — היות שהאדריכלות לעולם אינה תפורה על פי מידותיו המדויקות

של המשתמש, הן משום שהוא לא תמיד ידוע ומוגדר והן משום שהוא

מתחלף במהלך השנים — חלוקת המרחב מבוססת בדרך כלל על ברירות

מחדל. כלומר, קונבנציות טיפולוגיות הנמצאות כל הזמן בתהליך של שינוי

הדרגתי בהתאם לאורחות החיים, התפתחויות טכנולוגיות וזמינות חומרי

הבנייה. קונבנציה שכזאת היא, למשל, חנות המכולת ההיסטורית, שבה

המוכר ממוקם בצד אחד של דלפק המכירה, ובצדו האחר הקונה. במקרה

זה הדלפק מחלק באופן קטגורי את חלל החנות לשני תחומים מובהקים —

הפרטי של המוכר, והציבורי של הקונים.

הופעת הסופרמרקט ב-5191 שינתה לחלוטין את כללי המשחק. עקרונות

השירות העצמי והבחירה החופשית ביטלו למעשה את החציצה הקטגורית

בין הפרטי לציבורי, כאשר התחום הפרטי (של המוכר) מפוצל בין דלפקי

הקופות, המחסן והמשרדים, והקונים רשאים לנוע באופן חופשי בחלל

החנות — תוך בדיקה לוחצת של פירות, ירקות, לחם ובגטים, וטעימה

מלקקת של זיתים, פירות יבשים ופיצוחים. כל זאת כאשר השליטה של

ה"אני" במרחב הציבורי משובשת על ידי ה"אחר".

ההתפתחות הסוציו-מרחבית הזאת יוצרת למעשה דפוסי אינטראקציה

חדשים, שבהם האדריכלות מאבדת את השפעתה, ומה שמגדיר את

כללי המשחק הוא מקובלות חברתית, כמו למשל, שהיציאה מהחנות

תיעשה תמיד דרך הקופות, שאם לא כן מערכת החישה (או מישהו

מהקופה הראשית) תלבין פניך ברבים.

דוגמה סטרילית יותר לחלוקה מרחבית המבוססת בעיקר על מוסכמות

חברתיות היא בתי החולים, שבהם כל אגף נשלט באופן מוחלט על ידי

האחיות. אלה צופות על כל הנעשה במסדרון, בכניסה ובחדרי האשפוז,

מעבר לדלפק המוכר — סידור המוכר גם כ"תכנית האגפים", שהחל

מאמצע המאה ה-91 ממסד את מעמדם המקצועי של האחיות, הרופאים

והחולים שביניהם (פלורנס נייטינגל).

מבחינה אדריכלית — המערך ההייררכי הזה ממצב מצד אחד את פרטיותם

הקיצונית עד קדושה של הרופאים, ובצד השני את פרטיותם הנרמסת

של החולים. בתווך ממוקמות, האחיות, המתווכות בין כל גורמי המפתח —

הרופאים, הצוות המינהלי, כוח העזר, וכמובן המבקרים — כל אחד מהם

יודע היטב את מקומו, ואוי לו אם לא.

מעניין לציין שהקונבנציה האופרטיבית הזאת מסדירה עד היום את

מערכות היחסים בבתי החולים ומנציחה אותם כ"בתי רופאים ואחיות",

למרות ההתפתחות העצומה שחלה בשנים האחרונות בתחום ההשגחה

.)

Surveillance

(