Background Image
Table of Contents Table of Contents
Next Page  5 / 378 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 5 / 378 Previous Page
Page Background

נושא ההשגחה אינו ייחודי כמובן רק לאדריכלות בתי החולים, והוא למעשה

זה שהתווה את התפתחות הקונבנציות של כל המבנים המוסדיים, בראשם:

בתי הסוהר, מנזרים, ספריות, ובתי ספר, שגם בהם קיימת כמובן הייררכיה

של פרטיות, כאשר מצד אחד התלמידים המושגחים, ומצד שני ההנהלה

המשגיחה על הנעשה בכל חללי המבנה — הכיתות, המסדרונות וחצרות

ההפסקה — והמורים (כמו האחיות בבתי החולים) מהווים גורם מתווך.

ולענייננו, נושא ההשגחה הוא הגורם החברתי המשפיע ביותר על המרחב,

הנשלט כיום באופן מוחלט על ידי "האחים הגדולים". הם מלווים אותנו

בכבישים, בגנים, ברחובות העיר, בקניונים, בחניונים, בחנויות, בכניסה

לבית, בשבילים המוליכים אליו, והמדאיג אולי מכול — גם בחדרי חדרים,

כשמישהו מחליט לדעת מה בדיוק קורה שם.

הפרט המדאיג ביותר הוא שהקדמה הטכנולוגית הזאת — המקודשת,

כמו כל דבר אחר, על ידי "צורכי הביטחון", "מניעת אלימות", ו"שמירה

על הסדר" — זוכה לשיתוף פעולה הדוק מכל מי שעלול להיפגע ממנה.

המצאות לכאורה חיוביות, כמו "מצא את האייפון שלי", "שפר את מיקומך

במרחב", הווייז, הווטסאפ, הפייסבוק, הקלאוד והאינסטגרם, משלימות

את תמונת המצב, והיום כבר קשה מאוד ללכת לאיבוד, שלא לדבר על

היעלמות זמנית מרצון.

אם בעבר המרחב הפרטי — בחדר, בבית, במשרד — היווה אמצעי למיצוב

היחיד בתוך הסדר החברתי תוך שחרור מבוקר של אינפורמציה על אודות

דעותיו, אמונותיו, קשריו, ורגשותיו — כיום האינפורמציה הזאת זמינה

לכול זמן רב לפני שהיחיד מודע לכך, גם אם הוא בטוח שהוא מודע

לכך. האפשרות שהקיר אינו משמש עוד מחסום אמין הולכת ומבטלת

בהדרגה את יכולתה של האדריכלות לספק פרטיות.

מיצוב היחיד במרחב הציבורי עמד במרכז המחקר של סטרוקטורליסטים

צרפתים משנות ה-06, בראשם לוי שטראוס, שהתמקד בחברות

"פרימיטיביות", ומישל פוקו שהשתמש במונח הביולוגי הטרוטופיה לתיאור

תופעות סוציו-מרחביות "אחרות" בחברה המערבית. המשמעות הביולוגית

של הטרוטופיה היא הוצאת בעל חיים מסביבתו הטבעית. פוקו השתמש

בה לתיאור משמעויות נוספות לתפיסת המרחב המקובלת, כגון גני חיות

או בית קברות — שבהם פרטים חיים (או מתים) קובצו שלא מתוך בחירה

חופשית. הטענה של פוקו הייתה שחללים כאלה הם שמבטאים למעשה

את ייחודה של כל חברה.

התאוריה של פוקו נהגתה כמובן זמן רב לפני הופעת האינטרנט, אולם

לזכותו ייאמר שכבר אז (לפני 05 שנה) הוא צפה בבהירות מדהימה את

השינויים החברתיים ששום סטרוקטורליסט אחר לא חזה. לענייננו, מאפיין

חשוב של מרחבים הטרוטופיים הוא שהם מורכבים תמיד מחללים

סגורים או פתוחים המחברים או מנתקים את הפרט מסביבתו. ההגדרה

הזאת תאמה בזמנה גם את התאוריה הטריטוריאלית שהתפתחה ממש

), אשר על פיה בני אדם, בדומה לציפורים

Robert Ardrey

במקביל (

ובעלי חיים אחרים, נוטים לתחום לעצמם מרחב טריטוריאלי ולהגן

עליו בדבקות.

הסתמי

It

אם נשוב לטיעוניו המושכלים של בובר, מה שמעלה את ה-

מוכר ומזוהה הוא יחסי הקרבה במרחב. במקביל — מחקרים

Thou

לדרגת

חדשים על אודות התאוריה הטריטוריאלית מצביעים על כך שההגנה על

המרחב הפרטי מתרחשת כבר בשלב הגדרת הזהות של היחיד. העובדה

הזאת מעוררת שאלות בנוגע לוויתור שלנו מרצון על הגנת הזהות, כאשר

נדמה לנו שה"חברים" מהפייסבוק הם חברים אמתיים. השאלה היא, האם

נפלאות הרשת החוצות כל גבול ממשי אינם פוגעים ביכולתו של היחיד

למצב את עצמו בתוך הסדר (או האי סדר) החברתי החדש?

על פי חוק האיזון, המאפיין באורח פלא כל דבר בחיים, התשובה טמונה

כנראה בהפרדה הברורה בין השם האמתי והכינוי שכל אחד ממציא

לעצמו ברשת. בעוד השם האמתי מחייב התאמה למציאות הממשית,

שם המשתמש מאפשר להתנתק ממנה ולעבור למציאות הווירטואלית

הבלתי מחייבת.

וכאן כנראה טמון גם ההסבר ליחס הישר בין איבוד הפרטיות במציאות

הממשית, מיצובה מחדש במציאות הווירטואלית, ו...כמות הזהויות הבדויות

המציפות את הרשת. כלומר — ככל שהפרטיות האישית נרמסת, הזהות

שנערך לאחרונה

ACMA

הווירטואלית מאבדת את אמינותה. ואכן, סקר

באוסטרליה מגלה שמחצית מהזהויות הווירטואליות מבוססות על פרטים

בדויים, כאשר המשתמשים מתרצים זאת בצורך להגן על פרטיותם. אם

התופעה אינה שונה גם במקומות אחרים, הרי שכולנו חיים אי שם בין

המציאות הממשית והמציאות הווירטואלית.

לא רואים

we

אם נשוב על רקע זה לסיסמה של אובמה, הרי שמרוב

סמוי ובלתי

them

, משום ששניהם נשלטים כיום על ידי

one

את ה-

מוגדר, העושה בנו כחפצו, תוך ביטול משמעותם של כל מנגנוני ההגנה

המוחיים, החברתיים והאדריכליים. כלומר — בתוך כל הכאוס החברתי הזה

האדריכלות הולכת ומאבדת את יכולתה להסדיר אינטראקציות במרחב,

שלא לדבר על מעט פרטיות (מה כבר ביקשנו?). כאשר קיר אינו קיר, וכל

מה שמאחוריו, מלפניו ומצדדיו חשוף ומוכר, כדאי להשאיר את הסיסמאות

הווירטואליות לפוליטיקאים, ולהתחיל לחשוב על פתרונות יצירתיים, שאם

לא כן, לא יהיה למציאות הווירטואלית מקום ממשי לחגוג בו.

התכנון האדריכלי מורכב (באופן קונבנציונלי) מחמישה שלבים עיקריים:

תכנון ראשוני הכולל הכנת סקיצות אלטרנטיביות לבחירת הלקוח; פיתוח

התכנית הנבחרת; פרזנטציה לצורך משוב והערכה; הכנת תכניות עבודה

ופרטים; התקשרות עם קבלן ופיקוח על הביצוע. לארבעה מתוך אלה

המציאות הווירטואלית הצליחה לחלחל, באמצעות התכנון הפרמטרי

המקושר, ההדמיות התלת-ממדיות, והאדריכלות המגיבה בזמן אמת

לגירויים סביבתיים. אולם כל האקספרימנטים והגימיקים האלה — יפים

ומרתקים ככל שיהיו — רק מקטינים את תפקידה המסורתי של האדריכלות.

מה שברור הוא שנדרשת כיום חשיבה לא קונבנציונלית, משום שהמהפכה

התקשורתית למעשה משמיטה את הקרקע מתחת לרגליהן של

הקונבנציות הטיפולוגיות. וייתכן מאוד שבמלחמה כמו במלחמה, בסך

הכול מדובר בפיתוח מכשירי סיכוך לנטרול מנטרלי הפרטיות, אבל משהו

צריך לקרות... ויפה שנה אחת קודם.